נשמה היא מיקוד מרכיבי יסוד קוסמיים לכדי בינה אנושית מסויימת הנשמרת בין תקופות חיים, אם בשלמותה או ברסיסים. כמו בין כל תפקודי החיים, גם בין הנשמה לבין הגוף יש מרחק תפקודי מיטבי שיכול להשתנות או להתנדנד. מגמתו מתאימה ישירות לרף הבריאות: אם מתרחק אז חוט החיים נמתח ונחלש; ואם מתקרב אז משקעי הגלגולים הקודמים מכבידים על החיים הנוכחיים.
יכולת אחזקת הנשמה בגוף מתאימה ליכולת תפקוד תאי גוף ותאי מח. כאשר רעננות התא ירודה מדי אז קשירת הנשמה לגוף נחלשת וסימני החיים עוברים למגמת התדרדרות. רעננות התא קשורה ישירות אל חוסן מפני נגיפים, כלומר יכולת זיהוי חלבונים זרים [מסוג RNA] שעוברים בקולטני התא. התקהות חושים אלו גוררת חשיפה לנגיפים שונים שחלקם פוגעים בחיוניות התא, רמת תפקודו ויכולת השיכפול שלו.
חושי ביואנרגיה חדים ומאומנים, יכולים להפריד בין חלבון נגיפים לחלבון תאים ולהסיט את זרימת האנרגיה אל חלבוני התא והלאה מהנגיפים ובכך לעורר בחזרה את יכולת התאים להבחין בנגיפים מזיקים. בו-בזמן אפשר למלא מחדש את האנרגיה בקשר בין הנשמה לתאים, לקרב את תפקודיהם ולחזק את הקשר ביניהם. כך ניתן להפוך מגמה ממחלה לריפוי גם במקרים היכולים להראות קשים.
בני הגיל השלישי רגישים במיוחד לתפקודים אלו שכן מראש רעננות התאים אצלם היא נמוכה ולכן הרבה מהמחלות הגופניות פוגעות בקשר עם הנשמה ואז יכולה להראות החלשות רבה בכח החיים. למרבה המזל, דווקא במצב של מרחק נשמה רב מדי אז ההתנגדות לריפוי היא נמוכה יותר ואפשר למצוא פתח לעזור (מלבד אנשים שנשמתם השחירה מדי, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר…).
גם בני הגיל הראשון והשני יכולים לסבול מעיגון נשמה חלש מדי, שאצלם מתבטא בחוסר הענות לטיפולים ואותה טכניקה יכולה לתת גם להם פתח לריפוי. קשה לאסוף סטטיסטיקה על יעילות הטיפול בעיגון נשמה, אבל אני מאמין שבעזרתה ניתן להפוך את מגמת הבריאות ממחלה לריפוי ברוב המקרים.